"ראית?", שאלתי, "הם ניקרו לו את העיניים."
החותן שלי עמד לצידי, ושנינו צפינו בפלישתים אשר כופתים את שמשון באזיקים. הוא נראה היה רע. שיערו, שגולח למשעי, חשף פנים חיוורות ופצועות. הוא הוכה ונחבל. שריטות אדומות כיסו את זרועותיו ואת לחייו. הם לא עשו לו הנחות.
שמשון היה הגיבור שלנו. הוא החזיר את הגאווה לעם ישראל. סבלנו רבות, ובמשך תקופה לא קצרה, מהצקות חוזרות ונשנות של הפלישתים. אנחנו קיבלנו את המציאות בהכנעה. שמשון ניסה לשנות אותה. באחד הימים, כשהוא בשדה, תפס מאתיים תשעים ותשעה שועלים, הבעיר בהם אש, ושלח אותם לשדות הפלישתים. יותר מאוחר, אולי מתוך ניסיון האדרה של האיש ופועלו, יספרו האנשים שמדובר היה בשלוש מאות שועלים בדיוק.
הפלישתים החביבים שרפו את אשתו וחמיו כנקמה. שמשון לא התבלבל ואחז בנשק הראשון שהזדמן לידיו. הוא היכה אלף איש באמצעות לחי של חמור.
ועכשיו, שמשון הגיבור, האיש החזק מכולם, המשוגע השכונתי, עומד חבול, רכון ראש, מושפל ומבוזה, כשעיניו מנוקרות, וממתין להוצאתו להורג. אין מוות נורא מזה לאדם מסוג כזה.
נדמה לי שאני מבחין במבט אחר שעוטה על פניו שמשון. נראה שהוא אוגר את טיפת הכוח האחרונה שעוד נותרה בו. "אדוני יהוה זכרני נא, וחזקני נא אך הפעם הזה, האלוהים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני, מפלישתים."
שמשון נראה רגוע יותר, בהחלט. הוא משלים עם מצבו. דומה כי כל חייו עוברים לנגד עיניו. צעקה חדה ממלאת את ההיכל. "תמות נפשי עם פלישתים!"
שמשון מותח את זרועותיו בעוצמה אל עמודי התווך. ההיכל נרעד. רעש הקריסה מצמית. ריח של אבק שרוף באויר. ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו.
אני מוטרד. מביט בחמי, מניח יד על כתפו. "מתי החל מדד האושר שלנו לכלול את רמת הסבל של האויב?", אני שואל.
חמי מגחך לעצמו בשקט. "האם הוא הכיל פעם משהו אחר?"