אחד הדברים המרגשים ביותר, בתור מנהיג רוחני, הוא היכולת לחולל ניסים. אין ספק שנחמד לשמוע סיפורים על אנשים, ששמעו על אנשים, שראו אנשים אחרים, עושים ניסים. אבל כשאתה עצמך מסוגל, במחי יד, לחולל נס ולראות את התוצאות שלו בשטח, אתה מקבל סיפוק עצום.
לכן שמחתי מאוד כשניתנה לי ההזדמנות להשתמש בכוחות על טבעיים כדי להביס את עמלק. על פי ההסכם שלי עם בורא עולם, כאשר אניף את ידי מעלה, ישראל תגבר במלחמה, ולכשאוריד אותן, עמלק יהיה המנצח. אני, לכשעצמי, ניסיתי להגיע להסכם משודרג, שבו כאשר אניח את ידי, יהיה זה ישראל אשר יביס את האויב בקרב המר. אבל כמו כל איש מכירות טוב, אלוהים סירב בנימוס.
עברו שעתיים מאז תחילת המלחמה, והידיים שלי החלו להתעייף. נשבעתי שאעשה כל שביכולתי על מנת שישראל תנצח, אך תחושת הכבדות מעיקה עלי עד מאוד. אהרון, אחי, וחור, היו מודאגים מאוד. הם נעמדו לצידי, דאגו שאוכל לשבת, ותמכו בידי עד סיומה המוצלח של המלחמה.
המלחמה הייתה עקובה מדם. לא היו בה רחמים. הציווי האלוהי היה ברור ביותר: יש למחות את זכר עמלק. במלחמה אין לך זכויות. אתה לא יכול לנוח, לארגן את המחשבות, להתגעגע הבייתה. במלחמה אפשר לקבל בשורות רעות, ואפשר לקבל בשורות נוראיות. אין בחירה אחרת.
ישראל ניצחה במלחמה. אחת מתוך רבות שעוד נכונו לה. אנחת רווחה. הייתי גאה בכל אחד ואחד מן הלוחמים האמיצים. אנשים שהקריבו מעצמם כדי שהעם הזה ימשיך להתקיים.
יהושוע הגיע אלי, תשוש אך מרוצה. סימני המאבק ניכרו בו. הוא היה מיוזע ומאובק, ושריטה עמוקה ניכרה על לחיו הימנית. "תודה", הוא לחש לי.
"אתה יודע", אמרתי ליהושוע, "המאמץ הזה היה משמעותי. יש לכם מזל גדול שהרמתי ידיים כל משך הקרב."
"לא", ענה לי יהושוע בכעס, "לך יש מזל גדול, שאנחנו לא הרמנו ידיים."