האדם הראשון התהלך בגן העדן, מביט בנוף המרהיב.
הוא היה מרוצה מעצמו. לא מזמן סיים לחלק הוראות לכלל החיות והצומח בגן, וכעת ביצע את ההכנות האחרונות לקראת שנת הצהריים. הוא התיישב על המזרון המאולתר שאירגן מעלי תאנה, ועצם את עיניו. הרוח החרישית ליטפה את גופו בעדינות, והוא התענג על תחושת השלווה שהציפה אותו.
"ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה!"
הוא פקח את עיניו, מנסה להבין מהיכן הגיע הקול העמוק.
"על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך! ואיבה אשית בינך ובין האישה, ובין זרעך ובין זרעה!"
נדמה היה שאלוהים שוב כועס על משהו, וכמו בפעם הקודמת, ממש רגע אחד לפני שנת הצהריים. הוא קם מן המזרון ונפנה לחפש את חווה.
"הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב, תלדי בנים!"
הוא נרעד כולו. מעולם לא חשב שניתן לכעוס על מישהו בעוצמה כזאת. אם רק היה יכול להיות בטוח שהוא לא מעורב ב...
"ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה, כל ימי חייך! וקוץ ודרדר תצמחי לך, ואכלת את כל עשב השדה! בזעת אפך תאכל לחם! עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת! כי עפר אתה ואל עפר תשוב!"
האדם הבין כעת, ששנת הצהריים שלו בוטלה באופן סופי. הוא רכן על ברכיו, ופנה לאלוהיו: "אדוני, בורא עולם, מדוע אתה כועס עלי? וכי מה עוללתי ומה עשיתי כנגד העונשים הקשים מנשוא שאתה מטיל עלי, ועל האומה האנושית, דורות על דורות קדימה?"
בורא עולם לא היסס, ומיהר להשיב: "אכלת מפרי העץ אשר בתוך הגן"
"זהו?" שאל האדם בפליאה. ״הכל בגלל תפוח?״
"לא אמרתי בשום מקום שמדובר בתפוח", השיב אלוהים. "ציינתי במפורש שמדובר בפרי העץ אשר בתוך הגן. אל תכניס לי מילים לפה, בבקשה."
"הרי הבן הבכור שלי צפוי לרצוח את אחיו הצעיר", המשיך האדם הראשון. "בני האנוש עוד יאנסו, ויהפכו לנוגשי עבדים. הם יעבדו אלילים, יקריבו קורבנות אדם, יגנבו וינאפו. אתה מעניש אותי ביתר חומרה בגלל תפוח?"
"אתה צודק", השיב אלוהים, "ייתכן שהדברים יצאו מעט מפרופורציות. אני מבטל כעת את העונש. שכח מן הדברים שאמרתי. אני מבקש שנשים את העבר מאחורינו. אתה מוזמן מעתה לחיות חיי נצח, בתוך הגן, יחד עם אשתך..."