מיכל, ילדה אהובה שלי, בדיוק היום, חג הפסח, לפני ארבעים שנים,
הגעת לעולם, תינוקת עם לב ענק, ומימדים די קטנים.
התגברת בגבורה על סכנת חיים שנשקפה לך, והשלמת מהר פערים,
וכך יכלת לגדול באושר כמו כל הילדים האחרים.
עברו להן השנים וזכית בשני אחים נהדרים, מאיה ותומר,
ואם היית צריכה עד אז להיות ילדה אחראית ובוגרת, אז מעכשיו, קל וחומר.
משם הדרך ללהקת מחול הייתה סלולה וקצרה,
אני זוכרת את החיוך שלך בכל פעם שנכסת הבייתה אחרי החוג בסערה.
השנים המשיכו לחלוף, ואת הפכת רעיה ואמא,
ואת יכולה בהחלט לחש גאווה עצומה כשאת מתבוננת פנימה.
רוני, גיא ועילאי זכו באמא הטובה ביותר,
ונדב על זוגיות מוצלחת כזו לעולם לא יוכל לוותר.
ובין לבין, השנים חיברו אותנו יחד, והקשר ביננו הפך לחזק ואיתן,
ידענו אתגרים וחווינו חוויות שלא ידענו כמותן.
טיילנו במדינות אחרות, ברומא, בניו-יורק ובדובאי במדבר,
והקשר ביננו הפך לאפילו יותר משמעותי ומחובר.
אנחנו מסוגלות לדבר על הכל, על כך יעידו מקרים רבים בעבר,
את מתייעצת איתי גם כאשר אני לא מבינה בנושא הספיציפי כל עניין ודבר.
איכשהו, הבנו שנינו שלפעמים כדאי לעשות את הדברים אחרת,
ושבהרבה מקרים התוכן חשוב פחות מהמסגרת.
אני אוהבת אותך מאוד, ילדה שלי, ורוצה לאחל לך חיים מלאי שלווה,
מאחלת לך שתמשיכי להיות מוקפת באהבה,
מאחלת לך נחת גדולה מן הילדים והבעל, כמובן,
מאחלת לך שתזכרי שבחיים אף פעם אין שחור ולבן.
אני רוצה לאחל לך שתמצאי לך זמן במסגרת העבודה התובענית, גם לסרט, ארוחה במסעדה או מחזה,
ושתזכי בהגשמה, אושר ובריאות, כמובן, לא לפי סדר החשיבות הזה.