ברכה לאבא בן 70

לפני שבעים שנים בדיוק, במסגרת אמנת השירות,

החליט בורא עולם שהוא מעוניין לקיים תחרות.

הוא כינס את כל התכונות הטובות והכריח אותן להילחם,

מי מהן תהיה הדומיננטית ביותר אצל פעוט בשם מנחם.

ראשונה הגיעה תכונת טוב הלב, והתחייבה,

אני אהיה התכונה הדומיננטית ביותר. כאן, רבותי, לא תהיה אכזבה.

אחריה הגיעה, ולא במרחק גדול מאוד - השנינות,

והבטיחה כי ישולב הומור מדויק בכל פעם שמנחם יגיב לסיטואציה ברצינות.

מכאן, הדרך אל עולמות התוכן של חברות ורעות הייתה סלולה,

וגם הדאגה לזולת דאגה בעצמה לעשות תעמולה.

כך גם החכמה, השירותיות וכיבוד ההורים,

ההשקעה בילדים, ובעצם בכל מי שעונים להגדרה 'אחרים'.

ובזמן שכל התכונות הטובות רצו לנצח, אך לא לכולן היה ברור איך וכיצד,

תכונה אחת רעה בודדת עמדה לה שם בשקט בצד.

היא ידעה שהיא תביס את כולן, ושאין לאף אחת מולה כל סיכוי,

ובזמן שהיא הייתה אותנטית, הן הרגישו מעט כמו חיקוי.

השנים נקפו והלקח היה ברור - יש מלחמות שלא שווה לצאת אליהן,

לא אם אתה רב גדול בתורה, ובטח לא אם אתה סתם כהן,

לפעמים תכונה רעה אחת יכולה להרוס מוניטין שלם,

וקשה ממנה יהיה לשוב ולהתעלם.

אז נכון שזכית בתכונות כמו שנינות, טוב לב, חכמה ומעשה לאחר מחשבה,

אבל קיבלת גם תכונה רעה דומיננטית במיוחד: צניעות וענווה.