חתונה מהגיהנום

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לקום ולרקוד?", שאלה.

"כן", ענה בנחישות, "אני בטוח."

הגברת השמנה הקיפה את השולחן שבו ישב, כאילו על מנת לאמוד את מערך ההגנה של האיש העצלן. היא נעמדה מולו, ידיה שעונות על מותניה, והביטה בו בעיניים רושפות. "אתה תקום לרקוד מיד, או ש..."

"או שמה?", התריס לעברה האיש.

"עד כמה שידוע לי, זאת מצווה לשמח חתן וכלה. אני אולי לא בקיאה כל כך בתורה, אבל..."

היא שלפה מתיק הגב שהיה תלוי על כתפה מסכה מיוחדת. המסכה נראתה כמו מסננת שניתן למצוא בכל מטבח. היא חבשה את המסכה והוציאה מתחת לשולחן חרב סייפים.

האיש הביט בה, נדהם. הוא פשפש בתיקו ומצא בו את מסכת הסיף שהביא הוא מביתו. הוא התכופף על מנת למצוא מתחת לשולחן את חרב הסייף שיועדה עבורו, תפס אותה ביד שמאל והקפיץ אותה במקצועיות אל יד ימינו. "שניים יכולים לשחק את המשחק הזה", גיחך.

קרב הסייף נמשך קרוב לשלוש דקות. צעדיהם של האישה השמנה והאיש העצל תיפפו על הפרקט הכהה. הם נעו במקצועיות ובתנועה חלקה, פעם תוקפים ופעם מגנים.

לפתע, הגיח מצידו של האיש העצל אורח נוסף. "מישהו קרא לתגבורת?", שאל. הוא שלף להביור ענק והחל מאיים בו על האישה השמנה. זו לא נשארה חייבת וגייסה לשורותיה אישה שמנה נוספת. האישה הנוספת עשתה פעמיה אל מרכז הבמה כשהיא מחזיקה בנונצ׳קו. היא הניעה אותו בזריזות ידיים מרשימה, מאיימת על כל מי שעובר ברדיוס הלא נכון של מרחב המחייה שלה.

האורחת הבאה אחזה כבר בחץ וקשת. "די כבר!", זעקה בכאב, "אנחנו לא עבדים שלכם. אם החתן והכלה רוצים לשמוח שירקדו הם בעצמם!"

הקהל היה כל כך עסוק במחזה הנדיר על הבמה המרכזית, שכמעט ולא שם לב לסופת הטורדנו שהתקרבה אל אולם השמחות. בניגוד לסופות אחרות שפקדו את האיזור בעבר, זו נראתה קצת מוזרה. הסופה נכנסה אל תוך אולם השמחות, התמקדה במנהל האירוע והעיפה אותו למרחק של ארבעה עשר קילומטרים מן האולם.

בצד הבמה, ליד שולחן מספר שלושים ושש, ישב חברו לעבודה של החתן. הוא הגיע לאירוע משום שלא רצה להיתפס כאדם לא חברותי. "מדהים", חשב לעצמו, "זה ככל הנראה לא עוזר. אלוהים עדי שעדיין משעמם לי כאן.״