לחברה היקרה שלנו, בעלת קול הפעמונים,
עוברים להם הימים, חולפות להן השנים,
אבל קולך נותר צלול, ונדמה שגם הראש,
אז למה אנחנו נאלצים לחזור וגם לדרוש,
שתנעימי את זמננו עם בית או פזמון,
תדעי שכולנו כאן אוהבים אותך המון.
נצלי את החיים והתמידי בשירה,
תדאגי שהצלילים שאת לנו משאירה,
הם צלילים שהלב שלנו תמיד יוכל לשמור,
למזלנו לא בחרת אף פעם לגדל חמור.